הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 
 

דף הפייסבוק שלנו: Zdunska Wola (זדונסקה וולה)

 
 
    דף הבית ZW
    חדשות ועדכונים
    על הארגון
    סיפורה של עיירה
    מ ZW לגטו לודג'
    מ ZW להשמדה בחלמנו
    סיפורו של בית הקברות
    "יחד" ~ YACHAD
    מוסדות העיר
    עדויות וסיפורים אישיים
    חברי כבוד
    ביבליוגרפיה אודות ZW
    נכתב עלינו...
    קישורים
    לוח אירועי שואה
    "יזכור"
    "אל מלא רחמים"
    נפטרי הקהילה
    מילוי דף עד ב"יד ושם"
    איתור ניצולים וקרובים
    רשימת תפוצה יוצאי ZW
    צור קשר
    פורום ZW
    תרומות לארגון
    סיורים ב"יד ושם"
ד"ר יעקב למברג-
יו"ר היודנראט בגטו זדונסקה וולה 
 

 
בדומה לגטאות אחרים, גם בגטו ז"ו מינו השלטונות הגרמנים מועצת יהודים- יודנראט. ישנן ידיעות סותרות על המינוי. משוער כי יו"ר היודנראט הראשון היה יהודי בשם יעקובסון אשר נמלט מהעיר, כנראה בסוף נובמבר 1939, לאחר שנכשל באיסוף שוחד עבור הגרמנים. מעדותם של ניצולים עולה כי בקיץ 1940 דרש ראש העיר הגרמני מחברי ועד הקהילה למנות אדם אשר יקשר בין היהודים לשלטונות הגרמניים. אותו אדם היה ד"ר יעקב למברג.  

ד"ר למברג היה דמות ידועה בז"ו עוד מראשית שנות ה 30, כאשר הצליח לאחד את כל התנועות הציוניות המפולגות אל מול המחנה האנטי-ציוני. ד"ר למברג היה מנבחרי הציבור היהודי והוא פעל רבות למענו: הגן עליו בפני הרשויות המקומיות, נלחם לזכויותיו, עמד בראש הפעילות התרבותית והציונית וניצל את קשריו לטובת הכלל. ניצולים מספרים כי לד"ר למברג לא היה זקן או פיאות והוא תמיד הרכיב משקפי חוטם ולבש בגדים בסגנון מערבי. "פניו המרשימים, גופו האתלטי, כישרונו הרטורי ועובדת היותו רופא טוב ומבוקש, [הפכוהו] לדמות כריזמטית[...]" לפני פרוץ המלחמה, התנדב ד"ר למברג לצבא הפולני כרופא, נשבה בידי הצבא הרוסי, ולאחר ששוחרר שב לז"ו. בסוף נובמבר 1939, באותו המקרה בו דרשו הגרמנים לגרש כ 400 משפחות מז"ו ליעד בלתי ידוע, פנה ועד הקהילה לד"ר למברג בבקשה שיעזור בביטול הגזירה. ואכן, באמצעות קשריו עם ראש העיר ועם גרמנים מקומיים בעלי השפעה, הצליח ד"ר למברג לבטל את הגירוש בתמורה לכסף ונכסים.

בדצמבר 1939 התבשר ד"ר למברג כי הושג עבורו ועבור בני משפחתו רישיון עליה לארץ ישראל והוא התבקש לעזוב מיד את ז"ו. משנודע על כך בז"ו, פנתה משלחת מטעם הקהילה לד"ר למברג וביקשה שלא ינטוש אותה. לבסוף, נעתר ד"ר למברג לבקשתם והוא נשאר בז"ו עם בני משפחתו.

באותו החודש הגיעו לז"ו פקידים גרמנים אשר החליפו את הגרמנים המקומיים בניהול העיר. ראש העיר החדש, קצין ס"ס, הודיע לחברי ועד הקהילה כי עליהם לבחור יו"ר ליודנראט אשר ייצג את הקהילה היהודית בפני השלטונות.
ההוראה להקים יודנראטים בגטאות ניתנה ב 21.9.1939, על ידי ריינהרד היידריך באמצעות "איגרת הבזק", אותה שלח לראשי האיינזצגרופן בפולין. שם נקבע, בין היתר, כי יש להקים הנהגה יהודית בגטאות אשר תקבל הוראות מהגרמנים ותדאג ליישמן בקהילה היהודית. לשם כך הקימו הגרמנים את המועצות היהודיות (יודנראטים) לניהול חיי הפנים בגטו, תחת פיקוחו של הגסטאפו.
איש מחברי הועד לא הסכים לקבל עליו את התפקיד והם פנו לד"ר למברג אשר הסכים לבסוף לכהן כיו"ר היודנראט. כמו כן, 13 יהודים מנכבדי הציבור מונו כחברי היודנראט.
 
ד"ר למברג כיו"ר היודנראט
בניגוד למרדכי-חיים רומקובסקי, יו"ר היודנראט בגטו לודג', חרוטה דמותו של ד"ר למברג בזיכרונם של היהודים והפולנים אשר באו איתו במגע כאדם נעלה, בעל אומץ אישי ותושייה רבה. גם הגרמנים נדהמו מהאופן בו ייצג את קהילתו, מהשפה הגרמנית הרהוטה שבפיו, ומכישרונו לשכנעם לבטל או לדחות צעד מסוים. בסוף 1940, נסע ד"ר למברג ללודג' כדי להיפגש עם רומקובסקי על מנת לברר מדוע חבילות המזון שנשלחות מז"ו ללודג' אינן מגיעות ליעדן, והאם נכונות השמועות אודות התנהגותו הדיקטטורית. במלך הביקור, נקלע ד"ר למברג לויכוח עם רומקובסקי אודות שיתוף פעולתו עם הגרמנים מתוך מחשבה שרק כך יוכלו יהודי גטו לודג' להינצל מהשמדה. לד"ר למברג, מנגד, היה ברור כי שיטה זו תיגמר בכישלון ותוביל את היהודים לתהום של עבדות ושפלות, ועל כן הוא הטיח ברומקובסקי:

"הצלת אנשים מהשמדה אמנם דבר גדול הוא, אולם כשזה נעשה בכל מחיר, הוא מאבד מגדלותו. מכל מקום, אני מתנגד לכל שיתוף פעולה עם הנאצים. שמעתי גם על התנהגותך הרודנית בגטו."

רומקובסקי השיב: "חייב אני להחזיק כאן את הכול ביד ברזל...". ד"ר למברג החליט כי הוא לא ילך בדרכיו של רומקובסקי, אלא ייזהר מלשתף פעולה עם הגרמנים וישתדל להגן על היהודים מפניה כוונות השמד שלהם.

ואכן, ד"ר למברג שמר על יחסים רשמיים בלבד עם השלטונות והקפיד לשמור על מרחק בינו לבין הגרמנים. הפעמים היחידות בהן הוא נאלץ לבוא עמם במגע היו בעיקר בעת ארגון עבודת הכפייה שהוטלה על היהודים. החל משנת 1941, נתגלעו חיכוכים בין ד"ר למברג לגרמנים. "היהודי הגאה", כפי שהוא כונה בפיהם, היה מגיב על כל הכאה והתעללות ביהודים: "בהיותי רופא, הנני קובע שאנשים מוכים אינם מסוגלים לעבוד!" הגרמנים הזהירוהו כי יהירותו עלולה לעלות לו בחייו, אך ד"ר למברג המשיך בשלו.    
המינהל היהודי, ובעיקר ד"ר למברג, השתדל למצוא עבודה לתושבי הגטו ולהשיג למענם תוספת מזון. באביב 1940 יזם ד"ר למברג הקמתה של חווה חקלאית בגטו ברשות הגרמנים (נקראה "פארמה" בפי תושבי הגטו), בה הועסקו מדריכים מקצועיים וכחמישים צעירים- 30 נערים ו 20 נערות- בגילאי 17-21. בתמיכת ד"ר למברג, נוער זה ארגן לעצמו הכשרה והתמחות בחקלאות. בנוסף, בסיום יום העבודה התקיימו שיעורי עברית, הרצאות בתולדות עם ישראל והציונות, וכן התקיימו אימוני כושר גופני ותרגילי סדר. בהקמת החווה היה משום ניסיון לשמור על רוחם של בני הנוער וכוח עמידתם הנפשית. ואכן, בשנות פעולתה, הצליחה החווה, ולו במעט, להפיח רוח חיים בחבריה ואף בקהילה כולה, והיא שימשה מוקד רוחני ועידוד רב לנוער ולמבוגרים. בשביל בני הנוער שהתקבצו בה היה זה ניסיון של התנגדות לכובש הנאצי על ידי שמירה על רוחו של הנוער בגטו ז"ו.
ד"ר למברג ניסה לבטל את תלייתם הפומבית של 20 יהודים, אך לשווא. הגרמנים אילצוהו לקחת חלק ולהכריז על התליות הפומביות שהתרחשו בגטו בחג הפורים, 3.3.1942, ואף בחג השבועות, 21.5.1942. ואכן, ד"ר למברג הכריז ביידיש בקול רועד: "יהודים. נצטוויתי להצהיר כי הנדונים יוצאו להורג בעוון חבלה כלכלית." ד"ר למברג התעלף פעמיים בעודו נושא דברים אלו, אך הוא הוקם וצווה להמשיך בדבריו.
לאחר סדרת התליות והאירועים שנלוו לה היה ברור לד"ר למברג כי הגטו עומד בפני חיסול. כאשר ביקר האנס ביבוב (ראש המנהלה הגרמנית בגטו לודג' והאחראי המרכזי בשילוח יהודי לודג' להשמדה) בגטו, התפתח דו שיח בינו לבין לד"ר למברג: ביבוב: אחרי חיסול הגטו נשלח את הילדים לבתי הבראה, והאנשים הצעירים יקבלו עבודה בבתי החרושת בלודג'.  ד"ר למברג: אנו יודעים כבר מה פירושם של בתי ההבראה שלכם לילדים[...] אל לכם לצפות לשיתוף פעולה מצידי. ביבוב: אני מזהיר אותך, ד"ר למברג, זה כבר הסכסוך השני בינינו! אל תשכח, אתה יהודי וההבדל היחיד בין יהודי לכלב הוא בכך שאם אהרוג כלב אתחייב למסור דו"ח במשטרה על המקרה, ואם אהרוג יהודי לא יהיה אכפת לאף אחד[...]
 
מה עלה בגורלו של ד"ר למברג
בעת חיסול הגטו, לאחר הסלקציה השנייה, נקרא ד"ר למברג להאנס ביבוב, אשר הבטיח לו כי הוא מוכן לחוס על חייו ולא להרגו על כי היה עז מצח כלפיו מספר פעמים, ובלבד שהוא ישתף פעולה עם הגרמנים בגטו לודג', שכן ביבוב ידע כי יש לד"ר למברג השפעה רבה על יהודי ז"ו. ד"ר למברג ענה כי, בתור רופא, ברצונו לעסוק בגטו לודג' אך ורק ברפואה, ואין בכוונתו לשתף פעולה עם הגרמנים. "לא סיימתי פקולטה לשיתוף פעולה עם הגרמנים...", הוא הוסיף. פוקס, איש גסטאפו שהיה נוכח בשיחה, איים להרוג את ד"ר למברג בו במקום; אולם, ביבוב עצרו והורה לד"ר למברג לחשוב על העניין ולהשיב לו ביום המחרת. לאחר שנודע לד"ר למברג כי ביבוב מתכוון לחסלו, הוא החליט להצטרף בחשאיות למשלוח של כ 2000 יהודים שאמור לצאת לגטו לודג' כבר באותו הערב. אולם, כשנודע הדבר ליהודי הגטו, הם לחצו עליו להישאר. ואכן, ד"ר למברג נשאר עם משפחתו ולא עזב את הגטו.
ב 26.8.1942, לפני צאת הטרנספורט מז"ו, עברו אנשי גסטאפו בין הקרונות על מנת לאתר את ד"ר למברג. כשאותר, הוא הובא בפני ביבוב אשר דרש ממנו תשובה. לאחר שענה בשלילה, הוא הוכה והוסע על ידי ביבוב ליעד בלתי ידוע ולעולם לא חזר יותר לחיק משפחתו. לא ידוע האם ד"ר למברג נורה על ידי ביבוב ואנשיו עוד בהיותו בז"ו או שמא הובא ללודג', ושם עונה ונרצח. רב הנסתר על הנגלה באשר לסיבת אי שליחתו של ד"ר למברג לגטו לודג' יחד עם משפחתו ושאר היהודים הכשירים לעבודה. יתכן כי ביבוב ירה בד"ר למברג במו ידיו מכיוון שלא רצה לשתף עמו פעולה בגטו לודג'. בנוסף, יתכן כי כך נקם בו ביבוב על שסירב למסור את רשימת עשרת היהודים שיידונו לתלייה ב 3.3.1942. גם בנו של ד"ר למברג אינו יודע דבר על גורלו של אביו. במשפטו של ביבוב שהתקיים לאחר המלחמה, הוא טען כי אינו יודע דבר על מותו של ד"ר למברג.
 
מה עלה בגורל משפחתו?
פרידה- אשתו של ד"ר למברג, וילדיו- דב ורניה, גורשו, כאמור, לגטו לודג'. שלושתם שרדו את השואה. בתום המלחמה הוענק למשפחת למברג אישור עלייה לארץ ישראל על ידי המוסדות הציונים, וזאת כדי לגמול להם על כי בשנת 1940 ויתר ד"ר למברג על זכותו לעלות ארצה. ואכן, פרידה למברג עלתה לישראל בשנת 1946. באשר לדב, לאחר המלחמה הוא שהה במחנה עקורים בגרמניה ולאחר מכן עבר למינכן, שם פעל עד שנת 1947 בשירות אחד מארגוני הנוער הציונים. ב 1948 עלה לארץ בעזרת מסמכים על שם בדוי. אחותו רניה, כפי הידוע, גם כן עלתה לארץ.
 
ד"ר למברג- "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא"

כמעט שנתיים נפל בגורלו של ד"ר למברג להיאבק על קיומם וחייהם של תושבי הגטו; תפקיד אשר מילא בהתאם לאפשרויותיו על הצד הטוב ביותר עד ליומו האחרון. ד"ר למברג היה איש ציבור רב מעלה; רופא שראה כשליחות מצפונית לשרת לא רק את החולה הבודד, אלא גם את אחיו היהודים. ד"ר למברג היה בין המעטים מראשי היודנראטים בפולין אשר לא מסר יהודים להשמדה בפקודת הגרמנים, אלא להיפך: הוא ניסה לבטל גזירות שונות ולהגן על קהילתו עד הרגע האחרון, ועל כך שילם בחייו. הוא הוצא להורג בגלל הגנה בלתי נלאית על אחיו היהודים ובגלל סירובו למכור את נפשו לנאצים. לא רק מעשיו, אלא גם דבריו, יכנסו להיסטוריה כסמל לטוהר אישי וציבורי.

 

יו"ר- רעות הרשקוביץ (ליזרוביץ), BA+MA האוניברסיטה העברית בירושלים, ארכיון "יד ושם"
contact@zdunskawola.co.il