הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
שלח לחבר
 
 
 

דף הפייסבוק שלנו: Zdunska Wola (זדונסקה וולה)

 
 
    דף הבית ZW
    חדשות ועדכונים
    על הארגון
    סיפורה של עיירה
    מ ZW לגטו לודג'
    מ ZW להשמדה בחלמנו
    סיפורו של בית הקברות
    "יחד" ~ YACHAD
    מוסדות העיר
    עדויות וסיפורים אישיים
    חברי כבוד
    ביבליוגרפיה אודות ZW
    נכתב עלינו...
    קישורים
    לוח אירועי שואה
    "יזכור"
    "אל מלא רחמים"
    נפטרי הקהילה
    מילוי דף עד ב"יד ושם"
    איתור ניצולים וקרובים
    רשימת תפוצה יוצאי ZW
    צור קשר
    פורום ZW
    תרומות לארגון
    סיורים ב"יד ושם"
אשר אוד (אנשל שרצקי)
 
 

הילד אנשל שרצקי שרד שני גטאות ושלושה מחנות בפולין.

אנשל שרצקי הוא אוד מוצל, ניצול שואה,

ניצול גטו זדונסקה וולה

ניצול גטו לודז'

ניצול מחנה אושויץ בירקנאו

ניצול מחנה מאוטהאוזן

ניצול מחנה גונסקירכן
 

אנשל שרצקי נולד בזדונסקה וולה בשנת 1928. אביו היה חייט, והמשפחה התגוררה בבית קטן ששימש גם כבית מלאכה לאביו. אשר זוכר בתור ילד את העיירה היהודית: "בשכונה שלנו חיו רק יהודים חוץ מגוי אחד שהיה חצרן והוא הפולני היחיד שחי באזור החצר שלנו". כשהיה בן 11 פרצה המלחמה. הגרמנים הפציצו את העיירה ומשפחתו של אשר החליטה לברוח, אך באמצע הדרך ההורים החליטו שהאם ושלושת ילדיה יחזרו לעיירה. האב חזר זמן מה לאחר מכן, אך אז העיירה כבר היתה בידי הגרמנים שהכניסו את כולם לגטו, והחלו בהוצאות להורג. "הוציאו את כל העיירה, גזזו זקנים, פאות ובסוף תלו עשרה אנשים. אחר כך היתה עוד פעולה כזאת ושוב תלו עשרה יהודים. אחר כך היתה אקציה והוציאו את כל הגברים לשדה ושלחו אותם לבית סוהר בעיירה הסמוכה שרדז', גם את אבא שלי לקחו". אשר התגורר עם אחיו ואמו בגטו שהוקם בזדונסקה וולה, ובתקופה זו התנסה בעבודה ובהברחות כדי לסייע לקיום המשפחה לאחר שאחיו הבכור נשלח למחנות עבודה. "אני הייתי ילד בלונדיני, אז יכולתי להתגנב החוצה מהגטו וללכת לראות את אבא. בפעם הזאת הוא חזר מהכלא. אח"כ שוב פעם היתה פעולה שהוציאו את כל האנשים, שוב פעם לאותו השדה, הוציאו ולקחו מהורים תינוקות והעמיסו אותם על מכוניות משא. העמיסו את התינוקות על המשאיות וככה זרקו אותם כמו שזורקים אבטיחים. אחרי זה היתה שוב פעם פעולה ולקחו את אבא שלי ושלחו אותו למחנה עבודה. אחרי זמן סגרו את הגטו, ואח שלי שהוא גדול ממני בשנתיים הפך למפרנס של המשפחה. תקופה מסוימת עוד קיבלנו מכתבים מאבא, אחרי זה באחת הפעמים קיבלנו מכתב, שכנראה בגלל שהוא חולה שולחים אותו הביתה, ומאז לא היה לנו יותר ידיעות ממנו. אחרי תקופת מה לקחו את אחי למחנה עבודה. אז אני הלכתי לעבוד במקומו".
באוגוסט 1942 חוסל הגטו בזדונסקה וולה. כל היהודים הובלו לבית הקברות ושם נערכה סלקציה. אשר הופרד מאמו ואחיו הקטן. הוא לחיים והם למוות.
"אני זוכר שהייתי עם אמא שלי ואחי, היינו על יד הקבר של הסבתא. עליתי על מצבה והסתכלתי, אני לא יודע, האינסטינקט החייתי אמר לי: 'אמא, אנחנו פה נפרדים'. אמרתי לה, קמתי והלכתי. לא זוכר אם הלכנו יחד או שאני הלכתי לבד. הגעתי לשם, אז שוב פעם משום מה הזדקפתי והגרמני אמר: 'כן, גם זה טוב', ואותי לקחו שמאלה. אחרי זה, כשגמרו כבר את החלוקה בבית הקברות, אנחנו היינו בצד אחד אז לנו היו מחלקים לחם, אוכל. היו מושיבים אותנו בשורות ונותנים לכל אחד. ושמה, בצד השני, איפה שהיו האמא והאח, הם זרקו את האוכל לתוך הקהל, מי שחטף חטף. אז כמובן אחד דחף את השני. בכל אופן לפני שיצאתי עוד הספקתי לראות אותם שם: את האמא ואת האח. אני לא יודע אם הם ראו אותי. וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם".
אמו ואחיו נשלחו למחנה ההשמדה בחלמנו, בזמן שהוא נשלח לגטו לודז'- והוא רק בן 14.
אשר מספר: "לקחו אותנו לרכבת ללודז'. נסענו איזה שלושה ימים בתוך קרונות משא סגורים. הרבה אנשים בתוך הקרון מתו. אני הייתי צריך לשירותים ושכבתי ככה כמו מת, ובתוך הקרון היה אדם שהוא היה שוטר בגטו. אז הוא אמר: 'ברגע שיפתחו את הדלת אתה תהיה הראשון שתרד'. במקום מסוים פתחו את הדלת והוא נתן לי לרדת בשביל לעשות את הצרכים שלי. ירדתי, קרא לי גרמני אס-אס ואמר 'למה ירדת?' אמרתי שהאחראי על הקרון נתן לי לרדת. 'תיגש לקיר!', שלח אותי לקיר. ירה שתי יריות ואמר: 'לא קלעתי, היה לך מזל'. בסוף הוא אמר: 'תעלה לקרון ותרד אחרון'. אני זוכר שזה היה אחד הסיוטים הגדולים שלי בחיים". "אני זוכר שכאשר ירדתי מהרכבת בגטו לודז'", מספר אשר, "הביאו אותנו לקיר כלשהו. הייתי ילד בודד בלי אף אחד, מה שאני זוכר זה שנשכבתי ליד הקיר ונרדמתי, שהתעוררתי היה חושך מוחלט. הסתובבתי ברחובות, מצאתי חדר מדרגות בתוך בית ושם נשכבתי שוב לישון. בבוקר שהתעוררתי הציק לי הרעב. יצאתי לרחוב והתחלתי להסתובב. ראיתי אנשים הולכים והלכתי אחריהם. פתאום מצאתי את עצמי מול ערימת זבל וראיתי אנשים מחפשים שם אוכל ומכיוון שהייתי רעב גם אני התחלתי לחפש שם אוכל ומה שמצאתי אכלתי. קליפות תפוחי אדמה ושאריות של ירקות רקובים. בערב חזרתי לחדר המדרגות בו ישנתי לילה קודם. מצב זה נמשך כמה ימים. אחרי כמה ימים שמעתי שמחפשים עובדים במפעל של נעלי קש והצלחתי להשיג שם עבודה. במפעל היינו מקבלים אוכל פעם בשבוע לכל השבוע. אני הייתי שם את האוכל במזוודה שהיתה לי, מחלק את האוכל כדי שיספיק לי לכל השבוע והולך לעבודה. כאשר הייתי חוזר בלילה ראיתי שפתחו לי את המזוודה וגנבו לי את האוכל. ככה לפעמים הייתי נשאר בלי אוכל שבוע ימים". ילד קטן שאמו ואחיו הופרדו ממנו, נאלץ לחיות לגמרי לבד- לשרוד לא רק את הרעב והמחלות והפחד, אלא בעיקר את הבדידות.  בזמן חיסול גטו לודז' באוגוסט 1944, אשר נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו.

הוא ירד מבועת וחסר כל מרכבת המשא שהגיעה לאושוויץ. "הגעתי לאושוויץ בירקנאו בקרונות של בהמות. הגענו לשם והצלחתי שוב לעבור את הסלקציה של ד"ר מנגלה. הגעתי למחנה E בבלוק עם עוד 1,200 ילדים ונערים. ויום אחד הופיע בן עיר שלי וסיפר לי שאחי נמצא שם במחנה מעבר לגדר החשמלית. באותו יום ניצלו חיי בפעם הראשונה בזכותו. במפקד שנערך שאלו מי רוצה ללכת לעבוד בקילוף תפוחי אדמה. מי לא ירצה? כולם הרימו יד חוץ ממני, שרציתי להישאר שם ולפגוש את אחי, וילד נוסף. אנחנו היינו השניים היחידים שניצלו. כל שאר הילדים הגיעו לתאי הגזים. בפעם השנייה עשו סלקציה לפי גובה. שמו קרש ומי שהגיע אליו עם הראש נשאר בחיים. אני הייתי קטן אז החברים של אחי, שהיה כבר שנתיים במחנה ומקושר, הצליחו להחביא אותי כך ששוב ניצלתי. אחי גם דאג לי למספר על הזרוע כדי שתהיה לי עבודה ואני אהיה יותר בטוח מפני הסלקציות". אנשל שרצקי, מ.א B14595, היה מת–חי על אדמת אירופה. אנשל היה אדם רעב שלא חשב על היום שאחרי. מחשבות על פלשתינה הרחוקה נראו כמותרות. מטרתו היחידה היתה לשרוד בכל רגע נתון. את התקווה הוא קיבל מלמעלה. באפריל 1945 החלו האמריקאים להתקרב למחנה והגרמנים פינו אותו במהירות  והחלו את "צעדת המוות" למאוטהאוזן ומשם ל-גונסקירכן. אשר היה בין הניצולים המעטים ששרדו את הצעדה ונשארו בחיים לראות את הצבא המשחרר.

לאחר השחרור עבר למחנה העקורים הירשינג שהיה בחסות הצבא האמריקני. בעת שהותו במחנה, אנשי הבריגאדה היהודית הציעו לו להגיע לאיטליה עם חבריו במטרה להכין אותם לקראת עלייה לארץ ישראל. כך הגיע אשר למחנה סנטה מריה שבדרום איטליה, בו עבר הכשרה. לאחר מספר חודשים, בסוף 1945, הוא היה בין מקבלי הסרטיפיקטים האחרונים שניתנו ע"י הבריטים להגיע לארץ ישראל. כשאנשל עלה לישראל הוא שינה את שמו לאשר אוד. היום הוא מצטער על כך שתקופות חייו לא התערבבו זו בזו. "הייתי מוכן לתת הכול כדי להעביר את התקופה שלי באושוויץ עם מדים של צה"ל ונשק ביד", הוא אומר. עם עלייתו לארץ שוכן בתחילה בעתלית, ומשם עבר לכפר הנוער במגדיאל. בסיום הלימודים, ביוני 1947, הוא התגייס כנוטר לגדוד 12 של משטרת היישובים העבריים בגליל. הוא נשא נשק באישור רשמי מהבריטים, במטרה להגן על שיירות אזרחים שספגו אש מערביי האזור. עם מעט הניסיון שצבר באימוני ירי, הוא גויס לצה"ל במאי 1948 והצטרף לחטיבה 9 במלחמת העצמאות. מבחינתו, להגנה על המולדת היתה חשיבות עליונה. ב 1950 השתחרר והשתקע בירושלים, בה הוא מתגורר עד היום.

עד לשנת 1991 אשר שמר על שפתיים חתומות. ילדיו ובני משפחתו לא שמעו את סיפורי הזוועות, את כל מה שעבר עליו בתקופת השואה יכלו רק לנחש מהמספר המוטבע על זרועו.

בעקבות ביקור בפולין ב 1993, אחרי שלא דיבר על השואה למעלה מ-50 שנה, אשר החליט לפעול למען זיכרון השואה, ובעיקר זיכרון זדונסקה וולה. אשר הוא מיוזמי הפעילות בבית הקברות בזדונסקה וולה: "התחלתי לדבר במקרה. אשתי היתה זאת שפיתתה אותי. ב-1990 התחלנו לברר אם אפשר לשים שלט בחלמנו לזכר הקהילה שלנו שנרצחה שם. אני לא הייתי מוכן נפשית לנסוע לשם, כך שרק ארגנתי את הכל מהארץ. עד 1993 זה לקח לארגן את ההנצחה. ואני הייתי בטוח שאני לא נוסע. יומיים לפני שיצאה המשלחת אשתי אמרה לי שהכל מסודר גם בשבילי וגם אני צריך לנסוע. לא היה לי מספיק זמן לחשוב על זה ופשוט נסעתי. כשהגענו לשם בפעם הראשונה ראיתי שמכל הקהילה נשאר רק בית הקברות הרוס וקבר אחים של 219 איש שביניהם יכולים להיות גם אמא שלי ואחי הקטן. הזדעזעתי והחלטתי להקים את המצבה. מצבה מכובדת לזכר היהודים שנרצחו. כעבור שנה היתה מצבה ואני סיפרתי בפעם הראשונה ל-54 איש, דור שני ושלישי, איך נראתה העיירה בעיני ילד בן 11. החלטתי שאם אלוהים שמר אותי רק במטרה לעשות את המצבה הזאת, אז היה שווה להישאר בחיים. ומאז אני מדבר".
 אשר נותן עדות בבתי ספר, מחנות צבא וב"יד ושם" וכבר יותר מעשור שאשר חוזר לאימת המחנות – 4 פעמים בשנה - עם משלחות של תלמידי בית ספר וקציני צה"ל. המראות הקשים מלווים אותו, אבל עבורו אלו מסעות ניצחון. "ב-15 השנים האחרונות אני מלווה משלחות נוער וחיילים וזה הניצחון שלי. כנראה נשארתי בחיים כדי לספר את זה לדורות הבאים, וזה הייעוד העיקרי שלי בחיים". אשר מספר: "בכל פעם שאני נמצא בבית הקברות בזדונסקה וולה, אני רואה את אמא שלי ואת אחי הקטן ואת כל הקהל הקדוש שנשלח לחלמנו, לכבשנים - רואה אותם בפעם האחרונה. כאשר אני נמצא בבירקנאו, למרות דממת המוות השוררת שם, אני שומע צעקות, רעש, מהומה, ולנגד עיני מתרוצצים אלפי אנשים - כמו אז. מצד אחד, אלו החוויות שלי במסע. ואולם, כל רגע שאני עם הילדים או החיילים אני חווה חוויית ניצחון."
  
 מסעות נצחון עם צה"ל
 

 לאשר אישה מקסימה בשם חיה, 3 ילדים ו- 13 נכדים. כיום שניהם מתגוררים בדיור מוגן בשכונת בית הכרם בירושלים. 

במשפחת אוד זו כבר הפכה למסורת: כל נכד או נכדה שמגיעים לגיל 13 נוסעים עם סבא לבקר את העבר, את האודים העשנים בפולין.
בתו של אשר, שרית ארבל מספרת: "סיפור אחד שנחרת לי בזיכרון הוא סיפור מאושוויץ. במחנה אבא הצליח לפגוש את אח שלו שנלקח קודם לכן. הם היו בשני מחנות נפרדים וגדר חשמלית היתה ביניהם. לאח היתה עבודה טובה במה שנקרא 'קנדה'. האזור שבו היו האנשים יורדים מהרכבות ומשאירים את המזוודות, התפקיד שלו היה למיין את הדברים. האח הצליח איכשהו להשיג חתיכת נקניק, והוא היה ילד מורעב בן 14 שלא ראה בשר כבר הרבה זמן, אבל החליט להעביר את חתיכת הנקניק לאחיו הקטן, אבא שלי, שהיה בן 12, ונמצא מהצד השני של הגדר. הוא קרא לו, וזרק אליו את הנקניק, אבל הנקניק במקום לעבור מעל ולהגיע לצד השני, נתקע בגדר. התמונה הזאת של שני ילדים קטנים שלדיים ומורעבים עומדים אחד מול השני ומסתכלים על חתיכת נקניק שתקועה למעלה על הגדר, ואף אחד לא זוכה לאכול אותה, זאת תמונה מזעזעת". אשר מרגיש גאווה בכל פעם שאחד הנכדים מתלווה אליו לפולין: "זאת חוויה מיוחדת. בכל פעם זו כמו פעם ראשונה כשאני מגיע לאושוויץ בירקנאו, ודממת מוות באוויר, אבל אני שומע את הקולות ורואה את האנשים כאילו הם כולם נמצאים שם. כשאני בעיירה שלי אני רואה את השכנים ואת המשפחה ואת האנשים התלויים כאילו הם עדיין שם. כשיש איתי נכד אני מתרגש הרבה יותר, הבכי פורץ יותר בקלות, ואני מציין בכל עת שזה הניצחון שלי. ניצחון כפול ששרדתי ואני פה עם הנכד".
    עם אחת הנכדות בפולין.
 

אשר ממשיך את פעילותו המבורכת ופועל רבות עם "יד ושם", שגם שם שמו תמיד הולך לפניו.

 

באוגוסט 2007 הוענקה לאשר תעודת חבר כבוד ע"י ארגון "יחד" הפולני.

גם ארגון יוצאי זדונסקה וולה בישראל גאה להעניק לאשר תעודת חבר כבוד לשנת 2008.

אנו מודים לך על כי היית והינך חלק מאיתנו ומאחלים לך הרבה בריאות, אריכות ימים, אושר, נחת ואהבה.

 

 

 

 

 

 

יו"ר- רעות הרשקוביץ (ליזרוביץ), BA+MA האוניברסיטה העברית בירושלים, ארכיון "יד ושם"
contact@zdunskawola.co.il