ארגון יוצאי זדונסקה וולה, מ ZW לגטו לודג'

לודג'

1332-1939

יהודי העיר

1939-1940 תחילת הכיבוש

1940-1942 החיים בגטו

גטו יצרני

גירושים מהגטו

ספטמבר 1942 גירוש הילדים והזקנים

יהודי זדונסקה וולה מגיעים לגטו לודג'

אוגוסט 1944 חיסול הגטו

גורל יהודי זדונסקה וולה

גטו לודג'- אחרון הגטאות בפולין

לאחר המלחמה-כיום

1332-1939 לודג'- ההתחלה:

לודג' נזכרה בכתוב בפעם הראשונה בשנת 1332 .

מאז ועד תחילת המאה ה 19 לודג' הייתה כפר חקלאי קטן ולא מפותח.

במאה ה 16 התגוררו בלודג' 400 תושבים. ב 1793 , עקב מלחמות ושריפות, נותרו בלודג' רק 103 תושבים. באותה שנה עברה לודג' לידי פרוסיה והופקעה מידי הכנסייה, ולאחר מכן הייתה תחת חסות נסיכות ורשה. ב 1815 , עפ"י החלטת קונגרס וינה, עברה לודג' לידי רוסיה.

ב 1820 הוכרזה לודג' ע"י הממשלה כעיר תעשייה, בעיקר של טקסטיל, ומאז החלה לגדול ולהתפתח. כחלק ממגמה זו הוקמה "העיר החדשה", Nowe Miasto , ויצרנים ובעלי מלאכה רבים (מגרמניה, בוהמיה, שלזיה ורחבי פולין) הגיעו ללודג' והתיישבו בעיר החדשה ובקולוניות שמסביבה. לודג' הפכה לעיר רב-לאומית, כאשר היו בה 10% גרמנים, כשליש יהודים והשאר פולנים. מספר תושביה של לודג' גדל במהירות: ב 1827 היו בה 2,800 תושבים; ב 1840 - 15,000 תושבים וב 1865 - 40,000 תושבים. לודג' הפכה לעיר השנייה בגודלה בפולין אחרי ורשה הבירה. עם פיתוח התעשייה החלו בתי העץ להתחלף בבתי אבן, האוכלוסייה המשיכה לגדול ( 50,000 תושבים ב- 1877 וכמעט חצי מליון ב- 1914 ), בתי חרושת ומפעלים מלאו את העיר, ולודג' קיבלה את השם "המנצ'סטר של פולין". עם זאת, לא היו בעיר מערכות מים וביוב; הרחובות היו צרים מכדי לספק את צרכי התחבורה והמרכז היה צפוף עד מאוד. כמו כן לא היו בעיר מבנים ארכיטקטוניים שהיו אופייניים למטרופוליס של המאה ה 19 .

יהודי העיר:

ב 1809 התגוררו בלודג' 98 יהודים. עד מחצית המאה ה 19 עסקו יהודי העיר בעיקר במסחר זעיר ובמלאכה. רק מאמצע המאה החלה חדירה איטית והדרגתית של יהודים לתעשיית הטקסטיל. החברה היהודית בעיר הייתה מסורתית. החינוך התנהל ברוח המסורת היהודית, והילדים למדו ב"חדר" עד גיל 12. בחוקה משנת 1921 היהודים הוגדרו כאזרחים שווי זכויות. בשנות ה 30 הידרדר מצבם של היהודים בעיקר בגלל המשבר הכלכלי העולמי. ההידרדרות הכלכלית והחברתית של היהודים ניכרה היטב במערכת החינוך היהודית. משפחות רבות לא יכלו לממן את חינוך ילדיהן, והצעירים נאלצו לצאת לעבודה. צעירים רבים שנפלטו ממסגרות חינוך היו צמאים לידע ולהשכלה. הם השיגו זאת במסגרות חלופיות כגון תנועות נוער, ארגוני תרבות ואיגודי עובדים. הפעילות התוססת והמגוונת של יהודי לודג' נקטעה באופן טרגי עם כיבוש העיר ע"י הגרמנים בספטמבר 1939.

כניסת הגרמנים ללודג', ספטמבר 1939.

1939-1940 מכיבוש לודג' ועד הכניסה לגטו:

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו בלודג' 665,000 תושבים, יותר משליש מהם היו יהודים. לאחר כיבושה ע"י הגרמנים, חולקה פולין לשלושה חלקים אדמיניסטרטיביים:

1) שטחים שסופחו לברה"מ (כגון ליטא).

2) הגנרל-גוברנמן (שטחים במרכז פולין: ורשה, לובלין, רדום ו-קרקוב).

3) ורטלנד- שטחים שסופחו לרייך (שטחים במערב פולין כגון: לודג', פוזנן וקליש).

מפת חלוקת פולין

צביון החיים בורטלנד השתנה לחלוטין. הכול הפך גרמני: שמות הערים, שמות הרחובות,

שפת הדיבור, הכסף והחוק. שמה של לודג' הוחלף ל-ליצמנשטט. עם כיבוש העיר פורסמו צווים גרמניים נגד היהודים: אסור לקיים תפילה בציבור, חובה לפתוח את עסקיהם בשבת ובחג, הטלת צווים כלכליים, סימון חנויותיהם בשלט מיוחד עליו כתוב "עסק יהודי" ואיסור לעבור ברחובות מסוימים. בעיר שרר כאוס מוחלט. תושבים רבים החלו לברוח ממנה, ורבים אחרים- פליטים מעיירות הסביבה - הגיעו אליה. יהודים נחטפו לעבודה ואולצו לבצע עבודות שונות שהיו מלוות בהשפלות ובהתעללויות קשות.

הגעת יהודים ללודג'.

בתחילת אוקטובר 1939 מונה יו"ר ליודנראט- מרדכי חיים רומקובסקי.

רומקובסקי

עליו הוטלה אחריות אישית לביצוע כל הפקודות וההוראות של השלטונות המקומיים, ויהודי העיר חויבו לציית לכל הוראותיו. בנובמבר חויבו היהודים לשים טלאי צהוב על בגדיהם וכן הוטל עליהם עוצר בין השעות 17:00-08:00. הגרמנים הציתו את שלושת בתי הכנסת המפוארים בעיר, דבר שפגע קשות ביהודים. לצד כל הצווים, המעצרים והרציחות המשיכו הגרמנים להתעלל בעוברים ושבים יהודים בחוצות העיר, בעיקר ביהודים הדתיים שזוהו בקלות. הם הושפלו, הוכרחו לרמוס ספרי תורה, זקניהם גולחו ו/או נתלשו ועוד.

התעללויות ביהודים.

ב 10.12.1939 הוחלט להקים גטו בשתי שכונות מוזנחות בהם חסרה תשתית תברואתית בסיסית. מרבית האוכלוסייה שם התגוררה בבתי עץ ישנים המטים ליפול. יהודים החלו מגורשים מדירותיהם; גירוש שנעשה ללא כל הודעה מראש, בהפתעה ובחוסר שיטתיות. גרמנים חמושים נכנסו לדירות היהודים והורו להם לפנותן בתוך זמן קצר ביותר ולקחת איתם רק חפצים חיוניים. עזיבת הבתים בעיר והמעבר לגטו בחורץ 1940 היה מאורע טראומטי ליהודי העיר. במקביל לגירוש נערכו פעולות טרור והתעללויות ביהודים.

1940-1942 מסגירת הגטו ועד הגירושים ההמוניים לחלמנו:

ב 1.5.1940 ננעל הגטו סופית והוצאו פקודות על כך שכל יהודי שינסה לעזוב את הגטו ייהרג.

אמצעי ענישה חמור שכזה לא הופעל בשום גטו אחר . גטו לודג' היה הגטו הגדול הראשון שהוקם. הגטו הפך סגור הרמטית, בלתי חדיר ומנותק. עקב כך, התלות של יהודי הגטו בגרמנים הייתה מוחלטת. המדיניות הגרמנית בנושא הספקת המזון לגטו הייתה מדיניות של הרעבה מכוונת. יהודי הגטו נאלצו להסתפק באוכל הירוד שניתן להם: 184 קלוריות ליום (פחות מ 10% מהתצרוכת היומית של בן אדם). הרעב הגיע לרמה בלתי נסבלת.

תוצאותיה של המדיניות היו תחלואה קשה ומוות המוני במשך כל שנות קיום הגטו.

21% מתושבי הגטו מתו מרעב וממחלות- אחוז התמותה הגבוה ביותר מבין כל הגטאות!

רעב בגטו לודג'.

בניגוד לגטאות אחרים, גטו לודג' היה היחיד שלא נעזר בהברחה, מהחוץ לפנים ומהפנים לחוץ. היודנראט של הגטו היה ייחודי משל שאר הגטאות, בעיקר בגלל יושב הראש- מרדכי חיים רומקובסקי- אשר רכש לעצמו שליטה מוחלטת על הגטו. רומקובסקי היה נאמן לשלטונות הגרמניים ואף ביצע את המדיניות הנאצית בגטו. ניצולי הגטו ביטאו לא פעם את השנאה העזה שחשו כלפיו ואף ראו בו כאשם העיקרי בסבל הרב שנגרם להם.

"עבודת כפייה יהודית שלא היה כמוה בשום גטו אחר":

מציאות החיים שהתפתחה בגטו הייתה בעיקרה תוצאה של מדיניות גרמנית שדאגה לפיתוחה של עבודת כפייה יהודית שלא הייתה כמוה בשום גטו אחר. הגטו הצטיין בארגון העבודה, בהיקף ובהישגים אליהם הגיע בתחום הייצור מייד עם הקמתו. מצב זה הפך את המרד המזוין לבלתי אפשרי, שכן רוב יהודי הגטו האמינו שבאמצעות עבודה הם יצליחו לשרוד.

השלטונות הגרמניים דאגו להמשך קיומו של הגטו גם בזמן שכל הגטאות האחרים בפולין חוסלו. הגיוס המרבי של יהודים לעבודה בגטו בא להגן עליהם מפני הגירוש והרצח. התשתית הארגונית ובעיקר מערך העבודה יצרו אשליה של מעין שגרה, שנטעה בלב יהודי הגטו אמונה שעל אף כל הקשיים, הם יצליחו להחזיק מעמד ולשרוד.

עבודה בגטו לודג'.

גירושים מהגטו לעבודה ולהשמדה:

אשליה זו נופצה בסתיו 1941, כאשר הגיעו לגטו אלפי פליטים מפולין וממרכז אירופה, ובראשית 1942 כאשר החלו גירושים מהגטו ל חלמנו. מדצמבר 1940 ועד סוף יוני 1942, במקביל למערך העבודה בגטו, נשלחו אלפים מיהודי הגטו למחנות עבודה באזור פוזנן, שם הועסקו בבניית כבישים. משפחותיהם שבגטו קיבלו מהם מכתבים.

תושבי הגטו לא הצליחו להבדיל באופן ברור בין המשלוחים לעבודה לבין המשלוחים לחלמנו. בגירושים לחלמנו הוצאו משפחות שלמות ולא יחידים כשירים (כפי שקרה במשלוחים למחנות העבודה). היה גם הבדל ניכר במכסות הגירוש. הפעם דובר על עשרות אלפי בני אדם ולא על מאות כמו בגירושים למחנות העבודה. נוסף, בגירושים הקודמים דובר במפורש על יציאה לעבודה, ולעיתים אף צוין יעד; ואילו בגירושים להשמדה לא דובר על יעד מוגדר. ענן כבד העיב עתה על החיים בגטו שהיו מלווים בפחד, בדאגה ובחוסר וודאות.

גירושים מהגטו.

הדרך שבה התבצעו הגירושים הקשו על היהודים להבין את שאירע. מאז הפעלת מחנה ההשמדה חלמנו, רווחו בגטו שמועות מבהילות על הפינוי הצפוי. ואכן, הגל הראשון של הגירושים החל ב 16.1.1942. לאחר שנרשמו יהודי הגטו בנקודת הרישום שברחוב שקלאנה 7, הם נצטוו להגיע לאחת מארבע נקודות הריכוז שהיו פזורות בגטו, ומשם נלקחו לתחנת הרכבת - "רדגאסט" RADEGAST - שנמצאה מאחורי גבולות הגטו. דרכים עקלקלות חיברו בין הגטו ל"ראדגאסט". בדרכים אלו צעדו היהודים בדרכם לתחנה, ומשם נשלחו להשמדה.

במשך שבועיים הוצאו מהגטו 14 טרנספורטים ובהם 10,003 יהודים אשר נשלחו אל מותם בחלמנו. לאחר שעברו מספר שבועות ומספר המגורשים רק הלך וגדל, החלו תושבי הגטו לתהות: עד מתי? לאן? לשם מה?

מינואר עד מאי 1942 נשלחו מהגטו לחלמנו 66 משלוחים עם 55,000 יהודים.

גירוש לרדאגאסט ומשם לחלמנו, 1942.

ספטמבר 1942 נאום הילדים והשפרה:

ב 4.9.1942 נשא רומקובסקי, יו"ר היודנראט, את נאומו המפורסם ביותר, בו ביקש מהורים למסור את ילדיהם. הנה מספר מילים מהנאום: "על הגטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר- ילדים ואנשים זקנים. אני נאלץ להושיט את ידיי ולהתחנן: 'אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם', אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח גם אחרים."

ב 5-12.9.1942 ערכו הגרמנים אקציה גדולה שכונתה "השְפֶרַה" שבמהלכה גורשו לחלמנו 15,685 יהודים, כשליש מהם ילדים עד גיל 15. במרץ 1943 נפסקו המשלוחים לחלמנו.

באותה עת כבר הושמדו כול הישובים היהודיים בורטלנד- פרט לגטו לודז'.

ה"שפרה"- גירוש הילדים לחלמנו, ספטמבר 1942.

יהודי זדונסקה וולה מגיעים לגטו לודג':

בהתאם למדיניות ההפיכה של גטו לודג' למרכז עבודה, זרם הפליטים אליו נמשך עד סוף אוגוסט 1942, ובמהלכו הגיעו 14,350 יהודים, בעיקר צעירים וכשירים לעבודה. יותר מ 5000 מהם הגיעו מגטו זדונסקה וולה עם חיסולו ב24-26.8.1942. ב 28.8.1942 פורסמה ידיעה בכרוניקה של גטו לודג' על הגעתם של מגורשים מזדונסקה וולה: "הגיעו יהודים מפביאניץ[...], לאסק ולאחרונה מזדונסקה וולה[...]" (מתוך הכרוניקה של גטו לודג') בגטו לודג' היה גורל יהודי זדונסקה וולה כגורלם של שאר יהודי הגטו- עבודה, רעב, סבל וייאוש. יהודי זדונסקה וולה הגיעו לגטו לודג' ימים ספורים לפני ה"שפרה", והם נאלצו לחוות שוב את מראות גירושם של אלפי ילדים, קשישים וחולים להשמדה בחלמנו.

גטו לודג' הדהים את יוצאי זדונסקה וולה במראותיו: "המראה המוזר ביותר היה גשר להולכי רגל מתוח מעל לרחוב זגיירסקה שבו עברו חשמליות[...]" (מתוך ספרו של צבי גיל) גטו לודג' היה שונה מגטו זדונסקה וולה בעיקר בזה שהיה סגור הרמטית, ללא כל אפשרות הברחה של מזון. ואכן, הייתה זו לרבים הפעם הראשונה שהרגישו רעב מהו: "[...] היו אנשים שלא יכלו לעמוד, לא ברעב ולא בהתאפקות, וגמרו את המנה השבועית [של הלחם] תוך יומיים שלושה[...] יצור רעב רואה בכל דבר טרף פוטנציאלי[...] אדם שאינו סובל מחרפת רעב אינו יודע מה זה רעב." (מתוך ספרו של צבי גיל) בניגוד לגטו לודג', הגטו בזדונסקה וולה היה מבודד מבחינה תקשורתית. בגטו לודג' היו מדורים ולשכות רבים, שטרי כסף למסחר, משטרה, מכבי אש ובית סוהר מקומי. כמו כן, בניגוד לגטו זדונסקה וולה, הגיעו לגטו לודג' מסרים וידיעות מהעולם החיצוני באמצעות אנשי מחתרת. כמויות גדולות של בגדים, רכוש וחפצים אישיים של היהודים שגורשו מזדונסקה וולה נשלחו לגטו לודג', שם אוחסנו במחסנים גדולים והוחרמו לטובת הפקידות הנאצית.

1944 - חיסול הגטו:

גטו לודג' הפך למעין מחנה עבודת כפייה גדול, וכמעט כל תושבי הגטו הועסקו במפעלי ייצור. באביב 1944 החליטו הגרמנים לחסל סופית את הגטו. ב 23.6-15.7.1944 יצאו עשרה משלוחים מהגטו במסווה של שילוחים למחנות עבודה בגרמניה. לאחר מכן הופסקו הגירושים. ההפסקה נמשכה כשבועיים ובמהלכם תכננו הגרמנים את חיסולו המוחלט של הגטו.

ב 7.8.1944 חודשו הגירושים, אך על מנת לזרז את חיסול הגטו יעד הגירושים שונה מחלמנו לאושוויץ-בירקנאו, בו היה אז קצב ההמתה בגזים גדול פי עשרה. ב 29.8.1944 יצא המשלוח האחרון מהגטו לאושוויץ ובו מרדכי חיים רומקובסקי וחלק מבכירי הגטו.

חיסול הגטו, גירושים לאושוויץ-בירקנאו, אוגוסט 1944.

גורל יהודי זדונסקה וולה שגורשו ללודג':

רבים מיהודי זדונסקה וולה גורשו לגטו לודג' ומשם לאושוויץ. היו מביניהם אשר שרדו וזכו לספר על כך, כדוגמת אשר אוד (אנשל שרצקי) ואחרים; אך, מנגד, היו כאלו שנספו ללא כל אפשרות לספר את סיפורם. אחת מהם היא רחל ביהם, ילידת זדונסקה וולה, אשר גורשה מזדונסקה וולה לגטו לודג' באוגוסט 1942 יחד עם אחיה ואחותה. בגטו לודג' הייתה רחל חברה ומדריכה ב תנועת נוער ציונית אשר פעלה בתנאי מחתרת בגטו - תנועת "חזית דור בני המדבר". מגמתה המוצהרת של תנועה זו הייתה לאחד את כל התנועות הציוניות לעזרה הדדית, חינוך והגנה מפני השפעות הגטו. מאות צעירים לקחו חלק בתנועות נוער בגטו לודג', וכך עלה בידם להתנתק ולו לזמן קצר ממציאות החיים בגטו ולהתחבר להווי שדמה לפעילותם לפני המלחמה. במהלך שנת 1942, החלה קליטת חברי תנועות נוער אשר הגיעו מגטאות הסביבה שחוסלו, וכך גם מזדונסקה וולה. מיכל אונגר, מחברת הספר "לודג'- אחרון הגטאות בפולין" כותבת על כך: "באוגוסט 1942 הגיעו לגטו קבוצה של 48 חברי הנוער הציוני מזדונסקה וולה, שם חיו בחווה חקלאית, ולאחר חיסול הגטו בעירם הועברו כקבוצה לגטו לודג', ובו נקלטו כקבוצה על ידי חברי הנוער הציוני. ( הנוער הציוני בגטו לודג' היה בתחילה מפוצל לשתי קבוצות. ב 22.9.1943 התאחדו שני הפלגים עם "חזית דור בני המדבר" ועם הקבוצה שהגיעה מזדונסקה וולה, ויצרו תנועה מאוחדת שנקראה "חזית הנוער הציוני").

רחל ביהם

באוגוסט 1944 חודשו, כאמור, הגירושים מהגטו, ומדיניות ההטעיה הגרמנית יצרה אי ודאות בקרב היהודים, שכן הם לא ידעו לאן מגורשים אחיהם תושבי הגטו. מנחם הרטל (המכונה "מנק"), אחד מחברי התנועה אשר הועסק בטיפול בקרונות שנכנסו ויצאו מהגטו, סיכם עם רחל שתתעד את מסלול הנסיעה ותטמין פתקים בקרון הרכבת. ואכן, באוגוסט 1944, נשלחה רחל לאושוויץ, יחד עם אחיה ואחותה, ושם נספו. עם שובם של קרונות הרכבת הריקים מצא מנק את הפתק שהשאירה עבורו רחל,:

ניל"י מנק [ניל"י הייתה ברכת השלום של התנועה],

במקרה שלא תמצאו את הפתק הקודם הריני כותבת עוד אחד. אני מפרטת את התחנות:
בשניצה, קלובוצק, ורנצ'יצה (השעה 5 בבוקר). נובה-הרבי, סטאלהאמר, טרנוביץ (07:30). עומדים עד 08:30. רדזינקוב, פייקארי, בירקנהיים, גרוס-דומברובקה, קרולבסקה-הוטה (09:30). הנסיעה מצוינת, אנו מוסיפים לשיר את השירים שלנו. פגשתי פה אדם צעיר רוויזיוניסט עם משפחתו והם עוזרים לנו בשירה. הנסיעה טובה. אושוויץ 10:30. השעה 12:00. צריפים עצומים. איננו יודעים את המקום. רואים גברים לחוד נשים לחוד. גם ילדים ישנם כאן. גם זקנים. הם נראים די טוב. ניל"י, חזק ואמץ. רחל.

הפתק המקורי בכתב ידה של רחל

בסוף אוגוסט 1944 - שנתיים לשהות יהודי זדונסקה וולה בגטו לודג'- חוסל אחרון הגטאות בפולין, ובתוכו גם אחרוני יהודי זדונסקה וולה. עם חיסול הגטו נשלחו רוב היהודים לאושוויץ-בירקנאו; שם, רק בודדים מיוצאי זדונסקה וולה שהגיעו מלודג' נדונו לחיים. בסך הכול שרדו את השואה כ 130 מיוצאי זדונסקה וולה שהם פחות משני אחוזים מכלל היהודים שחיו בה לפני המלחמה.

לודג'- אחרון הגטאות בפולין

השמועות והידיעות שחדרו לגטו לודג', יחד עם הגירוש המחריד בספטמבר 1942, עוררו אצל חלק מהאוכלוסייה חשדות ואצל אחרים וודאות, כי מתבצע רצח וכי המגורשים הם קורבן הרצח. אך היהודים בגטו לא הגיעו למסקנה כי מתבצע רצח שיטתי וכללי של יהודים, ומשמעות "הפיתרון הסופי" לא נודעה בלודג' ולא הובנה שם עד תום חיסולו של הגטו.

בגטו לודג' חיו 205,000 יהודים.

כ 43,750 יהודים מתו מרעב וממחלות. (21% מכלל תושבי הגטו- האחוז הגבוה ביותר מבין כל הגטאות!)

כ 15,000 גורשו למחנות עבודה - רובם נספו.

כ 80,000 גורשו למחנה ההשמדה בחלמנו ונרצחו בשעת האקציות בגטו.

כ 67,000 גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

ההערכה היא ש כ- 5000-10,000 יהודים שרדו,

שהם פחות מ 5% מכלל היהודים שחיו בגטו.

מתוך:

אונגר, מיכל. לודג'- אחרון הגטאות בפולין. ירושלים: הוצאת יד ושם, 2005.

בן-מנחם א' וי' רב (עורכים), כרוניקה של גטו לודג , ב. ירושלים, "יד ושם", תשמ"ח.

גיל, צבי. גשר של נייר. משרד הבטחון, 1996.

לאחר מלחמת העולם השנייה - כיום

לאחר כניעת גרמניה, ובמשך כל ימי המלחמה הקרה, הייתה פולין ארץ חשובה בגוש המזרחי שנשלט ע"י ברית המועצות. עקב מדיניותה של הנ"ל, סבלה פולין מקיפאון כלכלי ותעשייתי, ובפרט סבלה לודג', עיר התעשייה הגדולה של פולין. עם זאת, נעשה ניסיון לשפר את מעמד הפועלים, הוקמו אוניברסיטאות חדשות, נבנו בתים חדשים ואוכלוסיית העיר גדלה עקב הגירה מהאזורים הקרובים. נפילת ברית המועצות ב 1989 אמנם גרמה לשינויים פוליטיים-כלכליים, אך לודג' עדיין לא התאוששה לגמרי משנות המלחמה הקרה.

לודג' כיום הינה העיר השנייה בגודלה בפולין ועודנה מרכז הטקסטיל של המדינה. ניתן למצוא בה מוזיאונים לאומנות ותיאטראות רבים המסמלים את ההתפתחות התרבותית של העיר בהווה ובעתיד.

ארגון יוצאי לודג' בישראל http://www.lodz-israel.co.il/