צבי גיל נולד בשם צבי גלזר, בעיר זדונסקה וולה, במרכז פולין, למשפחה חרדית ועשירה. דוד ניידט, סבו מצד אימו, היה ממנהיגי אגודת ישראל בפולין, ממקורבי האדמו"ר מגור וחובב ציון. אביו, ישראל גלזר, היה סוחר ותעשיין; אמו, אסתר גלזר, הייתה אחות ראשית בישראל.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1940, עם הקמת גטו בעירו, נכלא בו עד לקיץ 1942, אז חוסל הגטו. עם חיסול הגטו נשלחו סבו, אביו, שני אחיו ורוב משפחתו לגיא ההריגה בחלמנו, שם נספו, גיל נשלח עם אימו לגטו לודז'. בגטו היה פעיל בתנועת "הנוער הציוני". אמו והוא הצליחו לשרוד בגטו לודז' עד לחיסול הגטו באוגוסט 1944 מאוגוסט ועד מרץ 1945 היה במחנות ריכוז שונים, בהם אושוויץ, דכאו ורידלאו. בתקופה זו הוא עבד בין השאר, בפינוי גוויות קפואות, חלה בטיפוס הבטן, שבעקבותיו הועלה לרכבת מוות. הוא ברח מן הרכבת בעת שמטוסי בעלות הברית חגו מעליה, ושהה במשך קרוב לחודשיים בכפר גרמני, תוך שהוא מתחזה לפולני, עד לשחרור על ידי הדיוויזיה המשוריינת השנייה של הגנרל הצרפתי לקלר.

גיל עלה לישראל, במסגרת עליית הנוער בנובמבר 1945 ונקלט בבית הספר החינוכי-חקלאי על שם מוסינזון במגדיאל (1947-1945). הוא גויס לצה"ל ב-1948 השתתף במלחמת השחרור, תחילה בחטיבת כרמלי בצפון ובקיץ 1949 הועבר לאמ"ן. לקראת גיוסו לצה"ל שינה את שם משפחתו מגלזר לגיל. עם השחרור, לאחר סיום סמינר לשליחים, ביוני 1950 נשלח כשליח מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית לארצות הברית. בעת שירותו בצה"ל פרסם רשימות, בדרך כלל בשם בדוי, בעיתון "במחנה" ובתקופת שהותו בארצות הברית כתב בביטאון "עלים" של תנועת "העובד הציוני".

לאחר שובו לישראל, בשנים 1952–1953 שימש כרכז הדרכה בכפר הנוער ניצנים. ב-1953 עבר לירושלים ללימודים באוניברסיטה העברית ובו בזמן עבד בעיתון "זמנים", תחילה כמשכתב ואחר כך כעורך לילה; במקביל כתב רשימות פוליטיות ב"זמנים". בשנת 1955 נתקבל כעורך במחלקת החדשות ב"קול ישראל". בשנת 1957 סיים את התואר ראשון במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. ב-1957 יצא לארצות הברית להמשך הלימודים, ושימש בין היתר כמרצה בפניהמגבית המאוחדת וכעורך ביטאון הסטודנטים הישראליים בארצות הברית. הוא סיים את אוניברסיטת ניו יורק (NYU) כמוסמך בסוציולוגיה ובתקשורת המונים (1959-57).

עם שובו לישראל, בשלהי 1959 נתמנה גיל לרכז הסיקור של משפט אייכמן, בשנים 1961-1960 שימש כרכז החדשות של קול ישראל בירושלים. בשנים 1965-1961 שימש כראש מערכת החדשות של קול ישראל בתל אביב. ב-1963 הוזמן לסמינר בינלאומי במכון לקומוניקציה של אוניברסיטת סירקיוז בארצות הברית בנושא טלוויזיה וקולנוע. במסגרת זאת סייר בתחנות טלוויזיה שונות בארצות הברית.

בראשית 1965 ריכז את פעולת משלחת אונסק"ו לבדיקת הקמתה של טלוויזיה בישראל, ובקיץ אותה שנה נשלח ככתב וכנציג רשות השידור בצפון אמריקה (1968-1965); מן המשרד בניו יורק סקר את האירועים ברחבי ארצות הברית וגם בקנדה. הוא שידר ידיעות לחדשות וכתבות ליומנים. הוא נמנה עם החותמים על ההסכם עם רשת CBS לסייע בהקמת הטלוויזיה הישראלית.

עם שובו לישראל נמנה גיל עם צוות ההקמה של הטלוויזיה, ובשנת 1969 נתמנה למרכז מערכת החדשות בטלוויזיה. גיל יזם והפיק ב-1970 את "מוקד" - תוכנית ראיונות עם פוליטיקאים. בשנים 1971-70 מילא תפקיד של דובר רשות השידור והממונה על קשרי ציבור. בשנים 1975-72 היה מנהל חטיבת החדשות וענייני היום בטלוויזיה. בתקופת כהונתו סיקרה הטלוויזיה בפעם הראשונה, מלחמה - מלחמת יום הכיפורים ואת הבחירות לכנסת. לאחר פרישתו מניהול החדשות יזם והקים, בשיתוף מכון ון ליר, את פורום השדרים (1976) ואחר כך (1981), עם משכנות שאננים, את הפורום למדיה ולחברה. ב-1978 התקבל לשנת שבתון בBBC ובטיימס בלונדון במימון חלקי במלגה של המועצה הבריטית.

במהלך שנות השבעים הפיק סדרת תוכניות תעודה, כתב וביים סרטים תיעודיים, רובם הוקרנו במסגרת התוכנית "מבט שני" ושימש כמנהל פרויקטים מיוחדים וקופרודוקציות בהנהלת רשות השידור.

בין הסרטים התיעודיים בהם לקח חלק:

• "גלים בינוניים עד רוגשים" (1976) - על "קול ירושלים" - מיכאל לב טוב ביים, גיל כתב את התסריט והפיק. דוקודרמה שבה כמה מן השדרים המקוריים שהיו שותפים לאירוע המכונן שיחקו את עצמם, בהם חנה רובינא שקראה קטע מ"מגילת האש" של ביאליק.
• "סטאטוסקופ לא עושה חדשות" - עשיית חדשות בטלוויזיה; כתיבה, בימוי והפקה.
• " זכות הציבור לדעת - מה" - על המקומונים, בתקופה שהיו תופעה חדשה בישראל.
• "המבצר האחרון" – על דרום אפריקה של שלטון האפרטהייד. כתיבה, בימוי והפקה.
• " במדבר" - על ההסתדרות הציונית.
• "המרוץ לבית הלבן" - חיים יבין ביים, גיל כתב והפיק.
• "ג'ונסון ואשכול" - תסריט והפקה.
• "תעודת זהות" – סדרת תוכניות על החברה הישראלית, המשלבת ראיונות וסרטים. בנויה במתכונת של שימוע בוועדת חקירה של הסנאט האמריקני שבחנה לעומק את אפיה של המדינה שמלאו לה שלושים שנה והעמידה אותה ל"משפט ציבורי על הישגיה וכישלונותיה". חברי "ועדת החקירה" היו הרב ישראל לאו, המשפטן ד"ר אמנון גולדנברג והפוליטיקאי דן מרידור. הופעת העדים לוותה בסרטי תעודה של הבמאים: עמוס גיתאי, דוד פרלוב, גדעון גנני, מיכאל לב-טוב, מיכה שגריר, אורי ברבש, אשר טללים, אלי כהן, נילי טל ואחרים.

גיל היה אחראי ארגונית לכינוס החדשות של איגוד השידור האירופי בירושלים בשנת 1975.

שנים 1989-1981 הופקד על קשרי החוץ ושיתוף הפעולה הבינלאומי של הטלוויזיה. תפקידו הבא היה הקמת יחידה שהפיקה קלטות להפצה בארץ והפקת תוכניות לחו"ל וכן קופרודוקציות בהן השתתפה הטלוויזיה. הוא פרש מרשות השידור, בתום 35 שנות שירות.

בשנת 1988 הוזמן כמרצה אורח (scholar in residence) במכללות ובאוניברסיטאות בכמה ממדינות ניו אינגלנד, בחוף המזרחי בארצות הברית. נושא ההרצאות היה "התלות ההדדית בין המדיה לבין פעולות טרור".

צבי גיל הוא מוסמך כבוד ופרס הוקרה של מכון "ניוהאוז" למדיה של אוניברסיטת סירקיוז (1963).

בארץ שימש כמרצה אורח בשלוחת החוץ של הטכניון, במכללה למנהל ובסמינר לוינסקי - בתחום תקשורת המונים בשנות ה-90.

יזם וארגן ב-1991 את הסימפוזיון הבינלאומי בנושא "מדיה-מחאה ואלימות פוליטית" בשיתוף המכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית. השתתף בסמינר למדיה מעם המכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית בנושא "תקשורת בגולה היהודית". מרצה אורח בסמסטר קיץ 2006 במכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית.

מאז 1992 עוסק גיל כעצמאי בתחומי הכתיבה, הרצאות ופרויקטים התנדבותיים. מפרסם מסות ומאמרים בכתבי העת, העיתונים ואתרי האינטרנט: בין השאר ב"כיוונים", "כיוונים חדשים", "מגפון", "חדשות מחלקה ראשונה" ובאתרים נוספים.

משנת 2002 ועד נובמבר 2018 הוא פרסם 876 פוסטים, תחילה בדומיין "רשימות" - notes הישראלי ואחר כך במסגרת וורדפרס בבלוג שלו בשם "זרקור". הפוסטים שלו עוסקים בענייני חברה ומדינה, ענייני חינוך, תרבות ועוד. מדי פעם בפעם הוא מביא רשימות פרופיל של אישים בולטים, ביניהם חתני פרס ישראל, סופרים, אמנים, מחנכים ואחרים. שני נושאים מרכזיים בהם עוסק ב"זרקור" הם השידור הציבורי וזיכרון השואה ולקחיה.

פעילות ציבורית בנושא זיכרון השואה וניצוליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיל היה חבר בוועד המנהל של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל ומופקד על קשרי ציבור וההסברה וייסד את ביטאון המרכז "מזכר".

היה חבר ההנהלה של "קרן הזיכרון העולמית להנצחה ותיעוד" וחבר צוות ההיגוי של הקרן. הוא חבר מועצת "יד ושם", היה חבר הוועד המנהל של מכון "משואה" חבר המועצה הציבורית לתקשורת של המכון הישראלי לדמוקרטיה, חבר הוועד המנהל של תיאטרון ה"יידישפיל" חבר "הפורום הלאומי למלחמה באנטישמיות" ופעיל באגודת העיתונאים בירושלים.

ביום הזיכרון לשואה במאי 2000 הדליק משואה במכון "משואה".

גיל יזם עם "יד ושם" את "הכנס הבינלאומי להנצחת מורשת ניצולי השואה - המשמעות הערכית והמוסרית לאנושות", שנערך ב"יד ושם" באפריל 2002. נמנה עם מנסחי מנשר הניצולים, יחד עם ראול טייטלבאום, פרופסור ישראל גוטמן ואבנר שלו. ^[1]

יזם את מפעל התיעוד של תרומת ניצולי השואה למדינה שהוחל במימושו בשיתוף יד ושם. ואחר כך את כינון המועצה הציבורית של פרויקט זה וחבר ההנהלה. כנס היסוד נערך ב-18 בפברואר 2005 במעמד נשיא בית המשפט העליון, שרים, ח"כים, אישי ציבור, ניצולים ודורות המשך. נמנה עם מקימי הפורום של ניצולי השואה והדור השני לקידום הערכים ההומאניים בחברה כלקח השואה.

ב-2009 הקים גיל ביחד עם משה זנבר וראול טייטלבאום את עמותת "עופות החול" וכיהן כיו"ר הראשון שלה. העמותה שמה לה למטרה להפיץ את נושא התקומה באמצעים חזותיים בעיקר לדור הצעיר. גיל היה מפיק אחראי יחד עם טייטלבאום של הסרט הראשון "עופות החול" - על אישים בולטים מקרב הניצולים שתרמו למדינה. בין הסרטים שהפיקה העמותה : "כמו מלכת אנגליה" - על דוד ברגמן. "הקובייה ההונגרית" - על חתן פרס ישראל כמלחין, אנדרה היידו, "הבריחה" - על מבצעהבריחה של הניצולים בשלהי המלחמה בדרכם לארץ. "בעקבות המסע" - על לקחי השואה שיוקרן באביב 2015. הסרטים הוקרנו בערוצי הטלוויזיה וכן בסינמטקים ברחבי הארץ.

גיל, נמנה, עם היוזמים להקמת "יד לגח"ל - ניצולי השואה במלחמת העצמאות" במתחם בית הפלמ"ח וחבר הנהלת הארגון. נמנה עם היוזמים את האירוע ב-3 במאי 2011, בגשר שבין יום הזיכרון לשואה לבין יום העצמאות את. האירוע נערך על ידי משרד הגמלאים בשם: "תקומה - מדינת ישראל מצדיעה לניצולי השואה על עשייתם להקמת המדינה לביסוסה" האירוע נערך בבנייני האומה בירושלים.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה נשוי ליהודית לבית קון, ניצולת שואה מהונגריה. אדריכלית פנים (תיכננה את חדר הקבינט של ממשלת ישראל) מ-1952 ועד לפטירתה בשנת 2003; להם שלוש בנות: ענת (נתי) הבכורה – קרמיקאית, מעצבת ומטפלת אלטרנטיבית; ראומי האמצעית – מנהלת באיקאה, ואילה (איה) הקטנה – פסיכולוגית בתחום הטיפול המשפחתי. התגורר בשנים 2009-1971 בירושלים ומאז מתגורר בתל אביב.