חלמנו, מחנה ההשמדה חלמנו, מחנה השמדה, מזדונסקה וולה לחלמנו

מחנה ההשמדה חלמנו (קולמהוף)

Chelmno-Kulmhof

מחנה הטירה/הארמון

במשאית הגז

מחנה היער

1941-1943 שנות ההשמדה

1943-1944 הפעלה מחדש של המחנה

1945 חיסול המחנה

1945-1965 לאחר המלחמה

בכפר הפולני חלמנו שבנפת קולו KOLO, כ 70 ק"מ ממערב ללודג', הוקם מחנה ההשמדה הראשון- חלמנו (בגרמנית: קולמהוף). מחנה חלמנו היה הראשון לרציחת המונים בגז, והאתר הראשון, מחוץ לשטחי הכיבוש ברה"מ, לרצח המונים במסגרת "הפתרון הסופי".

מחנה חלמנו נועד להיות מרכז להשמדת יהודי גטו לודג' וחבל ורטלנד.

המחנה הוקם בשני אתרים המרוחקים 4 ק"מ זה מזה:

1) מחנה הטירה/הארמון- מקום קליטת הקורבנות ורציחתם.

הטירה לפני הריסתה. מקום הטירה, כיום.

2) מחנה היער- (ביער ז'וחוב) מקום קברי המונים ותנורי המשרפות.

הדרך למחנה היער.

היער, מקום קברי ההמונים.

מחנה היער, כיום.

מחנה הטירה/הארמון:

יהודים מגטאות ועיירות הסביבה הובלו לחלמנו במשאיות. לא היה להם מושג- ולו הקלוש ביותר- מהו יעד נסיעתם, ובוודאי לא מה צפוי להם בעוד שעות נסיעה אחדות בלבד.

אין ספק שהם הופתעו מהנסיעה הקצרה. בחלמנו הופעלו שלוש משאיות גז:

שתיים בינוניות ואחת גדולה. מבחוץ היו המשאיות זהות למשאיות להובלת רהיטים.

לתוך כל משאית נדחסו 50 עד 70 נפש.

ההגעה לחלמנו.

המשאיות נעצרו ליד השער הסגור של שטח הטירה שהיה מגודר בגדר עץ גבוהה.

עם בואן, פתח הזקיף את השער כדי שהמשאיות ייכנסו פנימה ומייד סגר אותו. מכאן ואילך לא הייתה כל אפשרות לצאת וגורלם של האנשים שבמשאיות נחרץ. בחצר מחנה הטירה נצטוו האנשים לרדת מהמשאיות יחד עם חפציהם. קיבלו אותם אנשי ס"ס, שבשלב הזה עדיין לא הראו את סימני האלימות האופייניים להם. אחד מבכירי הסגל של המחנה השמיע דברי הרגעה באוזני המובאים. נאמר להם שהם יובלו למחנה עבודה בגרמניה, והוסבר להם שקודם עליהם להתרחץ במרחץ המקומי ובגדיהם יחוטאו. דברים אלו נשמעו הגיוניים והבאים נטו להאמין לגרמנים. לאחר מכן נצטוו האנשים להניח את חפציהם בחצר ולהיכנס לאולם בקומת הקרקע של הטירה. לפני כן ניתנה להם הוראה למסור חפצים ודברי ערך ולהניחם בסלים שהוכנו למטרה זו. הפולנים שהועסקו במחנה אספו את הסלים ורשמו בפנקס את שמותיהם של בעלי החפצים. זו הייתה עוד פעולת מרמה. לאחר מסירת החפצים הובלה קבוצת המיועדים להשמדה (כ 50 איש) במדרגות למעבר שבסופו הייתה דלת שהוליכה לשני חדרים מחוברים יחד. כאן נצטוו האנשים להתפשט, בלי הפרדה בין המינים, תחת עינם הפקוחה של אנשי ס"ס מזוינים. בקצה הקיר הארוך של המעבר הייתה דלת שהוליכה למרתף מואר במנורות גז גדולות ועליה היה תלוי שלט עם הכתובת: "למרחץ". גם על המדרגות שהובילו למרתף היו כמה שלטים שנשאו את אותה הכתובת. זו הייתה המרמה השלישית והאחרונה. אנשי ס"ס הריצו את האנשים הערומים אל היציאה האחורית של הטירה, שממנה היה בנוי מדרון קרשים משופע המגודר בגדר גבוהה משני צדדיו. בשלב זה כבר הרגישו האומללים בסכנה הצפויה; אלא שמכאן שוב לא הייתה כל דרך נסיגה. מי שהיסס לרוץ אל השיפוע- נדחף בכוח ובגסות ע"י הגרמנים. בקצהו של המדרון המשופע עמדה משאית שדלתותיה האחוריות היו פתוחות והופנו בכיוון השיפוע. לאנשים שהורצו לא הייתה כל אפשרות אלא להידחף לתוך המשאית.

אנשים ממתינים למותם במשאית הגז, חלמנו.

במשאיות הגז:

לאחר שכל הקרבנות נדחסו לתוך המשאית, סגרו הגרמנים את הדלתות סגירה הרמטית. לאחר נעילת הדלתות חיבר הנהג את הצינור הגמיש שבפתח המשאית לצינור הפליטה, וכשהפעיל את המנוע נכנסו גזי הפליטה לתוך המשאית הסגורה. בתוך כעשר דקות נחנקו הקורבנות מגז המנוע. לאחר המתת הקורבנות נותק צינור הפליטה והמשאית נסעה לאתר השני של המחנה- אל היער.

משאיות הגז שפעלו בחלמנו.

מחנה היער:

מחנה היער כלל שלוש קרחות יער ובהן ארבעה קברי המונים. קרחות היער היו מופרדות בשדרות עצים, שם הוקמו גם שני תנורי משרפות. אלו שלא נחנקו למוות במשאיות (לרוב תינוקות), נורו בהגיעם לקברי ההמונים שביער. מבין המגורשים שהגיעו לחלמנו נבחרו 30-40 איש, אשר הובאו למחנה היער ואולצו בעינויים אכזריים ביותר לעבוד כקברני כפייה. כאשר משאית הגז הגיעה, היא נעצרה כ 5 מטרים מהקבר. לאחר שהדלתות היו פתוחות כ 5 דקות בערך, קברני הכפייה היהודים נאלצו להוציא את הגוויות שנזרקו לערימה. אחת אחרי השנייה גררו אותן ברגליים או בשערות. שני גרמנים היו ניגשים ועורכים בדיקה מדוקדקת בגופות כדי לאתר חפצים מוסתרים. אם ראו שרשרת על הצוואר היו קורעים אותה מהגוף; מהידיים הורידו טבעות ולא שכחו לעקור שיניי זהב. אפילו בפי הטבעת בדקו ואצל הנשים בדקו גם מלפנים (באיבר המין). כל זה נעשה בצורה מאוד ברוטאלית. מעל לקבר עמדו שני אנשים שזרקו את הגופות לקבר. בתוך הקבר עמדו שני אנשים אחרים אשר סידרו את הגופות. אם נותר בין הגופות חלל קטן, היו דוחפים לתוכו גופה של ילד. כל זה נעשה בצעקות זעם, במכות ובליווי קללות של הגרמנים. לאחר מכן קברני הכפייה נאלצו לשרוף את הגופות בתנורי המשרפות. הם גם רחצו את המשאית וזו הוחזרה למחנה הטירה כדי להמית את קבוצת הנספים הבאה. בלילות הועברו קברני הכפייה למחנה הטירה והוחזקו בחדר סגור, נתונים במשמר כבד.

1941-1943 השמדה המונית:

ב 7.12.1941 התחילו השילוחים להשמדה בחלמנו ולמחרת היום החל המחנה לפעול.

שלוש פעמים חזרו שלוש משאיות הגז על פעולה זו באותו יום של 8.12.1941.

מאורעות אותו היום שַבו ונשנו גם בימים הבאים, וכך הוסיפו משאיות הגז לנוע ולהמית אלפים ורבבות. באמצע ינואר 1942 התחילו הגירושים מגטו לודג'.

ב 16-29.1.1942 הוצאו מהגטו ונרצחו בחלמנו 10,003 יהודים; ב 22.2-2.4.1942 – 34,073 יהודים; ב 4-15.5.1942 – 11,680 יהודים; ב 5-12.9.1942 – 15,858 יהודים. המספרים הללו כוללים גם יהודים מגרמניה, מאוסטריה, מצ'כוסלובקיה ומלוקסמבורג שלפני-כן גורשו לגטו לודג'. בחלמנו נרצחו גם 15,000 יהודים שנשלחו מגטו לודג' לעבודת כפייה במחנות באיזור ורטלנד. בשנת 1942 הועברו להמתה בחלמנו היהודים מכול שאר 36 היישובים בחבל ורטלנד. בחלמנו נרצחו גם כמה מאות פולנים, שבויי מלחמה סובייטים ו-88 ילדים צ'כים מהכפר לידיצה. הרכוש שהביאו הקורבנות, הלבוש והחפצים האישיים, הועברו לעיר פאבייניצה, למחסנים שהקים המינהל הנאצי של גטו לודז', בראשותו של האנס ביבוב. המינהל עסק בחלוקה או במכירה של החפצים לגרמנים תושבי הורטלנד.

מאביב 1942 ועד אוקטובר 1944, במסגרת "מבצע 1005", החלו בשריפת הגופות.

("מבצע 1005" נערך ע"י הגרמנים בתחילת 1943 בעקבות תבוסתם במזרח, על מנת להסתיר את עקבות הרצח ההמוני ולטשטש את ההשמדה. "יחידה 1005"- אליה גויסו אסירים יהודים מהמחנות- החלה לשרוף גופות במחנות הריכוז וההשמדה, לשחוק עצמות במכונות טחינה מיוחדות, לפזר את אפר הקורבנות, להרוס מבנים ומשרפות במחנות ההשמדה וכן להשמיד מסמכים המתעדים את ההרג.)

לשם כך נבנו בחלמנו שתי משרפות וכן הופעלו מכונות מיוחדות לטחינת עצמות הקורבנות. אפר הקרבנות פוזר בנהר הסמוך.

1943-1944:

במרץ 1943 נפסקו המשלוחים לחלמנו. באותה עת כבר הושמדו כול הישובים היהודיים בורטלנד- פרט לגטו לודג'. השלטונות הנאצים החליטו על חיסולו של חלמנו.

הטירה נהרסה וקברני הכפייה הוצאו להורג.

באביב 1944 החליטו הגרמנים לחסל סופית את גטו לודג', ולשם כך חלמנו הופעל מחדש. המחנה חודש בחלק שהיה קודם היער. הפעם כל ההשמדה נערכה ביער. נבנו שני צריפים לקליטת הקורבנות, בשיטה הזהה לשיטה שהופעלה בטירה שנהרסה. נבנו מחדש גם שתי המשרפות. ב 23.6-15.7.1944 יצאו עשרה משלוחים מגטו לודג' לחלמנו. לאחר מכן הופסקו הגירושים. ב 7.8.1944 חודשו הגירושים, אך על מנת לזרז את חיסול הגטו יעד הגירושים שונה מחלמנו לאושוויץ-בירקנאו, בו היה אז קצב ההמתה בגזים גדול פי עשרה.

1945-חיסול המחנה:

בתחילת ספטמבר 1944 "יחידת 1005" חזרה לשרוף את גוויות הנרצחים ולטשטש את עקבות הרצח. במחנה הוחזקה גם קבוצה של כ-50 אסירים יהודים עובדי כפייה.

ב 17-18.1.1945 עם התקרבותו של הצבא האדום, יצאו הנאצים את המקום. לפני יציאתם ביקשו להוציא להורג 48 אסירים שעדיין נשארו במחנה. האסירים התנגדו ושלושה מהם הצליחו לברוח. השאר נהרגו.

בסה"כ נרצחו בחלמנו 320,000 נפש - כ 98% מתוכם יהודים.

לאחר המלחמה 1945-1965:

תיאור מפורט של המחנה, הנעשה בו ואורח החיים של הסגל הנאצי נמסר מיד לאחר המלחמה לשלטונות האמריקניים במערב גרמניה ע"י היינריך מאי, חבר המפלגה הנאצית, שבזמן קיומו של המחנה בחלמנו היה ראש מינהל היערות באזור.

בשנים 1947-1950 התקיימו בפולין משפטים נגד שני אנשי סגל המחנה, וולטר פילר והרמן גילוב. שניהם נידונו למוות.

בשנים 1962-1965 התקיים במערב גרמניה משפט נגד 12 אנשי סגל המחנה.

שלושה נידונו ל 13 שנות מאסר, אחד לשבע שנות מאסר, והשאר לעונשים קלים יותר.

לקריאה נוספת מומלצת:

קרקובסקי שמואל, כפר נידח באירופה- חלמנו מחנה ההשמדה הנאצי הראשון, הוצאת יד ושם, ירושלים 2001.

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=15455&kwd=4788